הצפע הארץ ישראלי הוא הנפוץ מבין הנחשים הארסיים הנמצאים בישראל.
הצפע הינו נחש עבה צבעו גוונים של חום, על גבו ישנם מעוינים מחוברים, אורכו מגיע עד 135 ס"מ. במשך היום ימצא במקום מסתור מוצל,כהגנה משמיע קולות נשיפה. ניזון ממכרסמים זוחלים וציפורים.
בארץ הוא נמצא בכל האזור הים תיכוני והגליל העליון, ברמת הגולן, ובדרום עד להב. הוא נפוץ בכל אזורי הגליל פרט להרי הגלבוע. הוא נפוץ לא פחות באזור בית שאן, כי משם הוא חודר מעט לירדן. צבעו של הצפע הארץ ישראלי הוא אופייני, אם כי נתון לשינויים אינדיבידואלים רבים. למרות כל השינויים קל לזהותו. על רקע חום-אפור, אפור-צהוב, או כתום נמשכת רצועה גבית צרה עקלתונית בצבע חום כהה הנוטה להתפרק למעוינים המחוברים בקודקודיהם. לאורך צידי הגוף נמצאת שורה של כתמים באותו גוון של הרצועה מהמעוינים מסתערים שני פסים חומים, האחד כלפי מטה והשני באלכסון בכיוון לאחור וביניהם פס כתום. מעל הראש שני פסים חומים היוצאים מהחוטם ונפתחים לאחור ויוצרים את האות ״ v ׳׳. רוב הצבע החום מלווה בפס דק שחור. ועל פי רוב, מלווה פס שחור זה בפס בהיר יותר. אין הבדל בין צבעי הזכר לבין צבעי הנקבה, אם כי לעתים פוגשים בזכרים כהים יותר. אורכו מגיע ל – 1.40 מטר ומשקלו עשוי להגיע ל – 1.5 ק״ג.
הצפע הארץ ישראלי אינו מוגבל בבחירת ביוטופ. יש להניח כי גם לפני כן היה שוכן יער או חורש כי הצבעים ואיורי גופו מותאמים להסוואה על רקע השלכת. הוא מיטיב לטפס על עצים ובפרט כשהוא צעיר, בחיפוש אחר גוזלים שהם הטרף הקל ביותר. לעתים הוא משתכן בעץ חלול. העובדה שאחד האזורים בו הוא נפוץ ביותר כגון איזור היערות של אלון תבור בגליל התחתון מצביע על כך, שהצפע הארצישראלי הוא חית יער מובהקת. הצפע נמצא בכל ביוטופ, חוץ מאזורי החולות, למרות שהוא חודר אליהם עקב ההתיישבות ההולכת וגדלה. הוא נמצא בכל איזור סלעי, שדות וביצות הוא גם נמשך מאוד לישובים כנראה בגלל כמות העכברים שהם מזונו העיקרי, ואכן הוא מצוי יותר בקרבת הלולים, רפתות, וכו'. מכאן הריבוי של הכשות מנחש זה.
קורבנותיו הם לרוב, אנשים המסתובבים יחפים או בסנדלים בחושך, חובבי נחשים המנסים ללכוד אותם כשהם חסרי ידע וניסיון, חיילים בשעת אימון לילה, בטיולים כאשר אנשים מרימים חפצים או אבנים מבלי שבדקו תחילה אם מסתתר משהו מתחת. הצפע הארצישראלי נחשב לנחש לילי. רק בחודשי האביב ניתן לראותו מתחמם מעט בשעות המוקדמות של הבוקר, אך הוא נשאר תמיד בקרבת מחבואו. לעתים כאשר פתח מחבואו מספיק רחב ומוצל אפשר לראות את הצפע נח בפתחו של מחבואו כשזנבו נשאר פנימה, וכאשר מופיעה איזו סכנה הוא נסוג פנימה. מזונו העיקרי הוא עכברים אך הוא אינו מהסס לבלוע לטאות וציפורים כאשר יש לו הזדמנות לכך. השם של המין Vipera מוצאו מהמילה vivipare (מולידי חיים). עד לפני מספר שנים חשבו כי כל המינים מסוג זה אינם מטילים ביצים אלא ממליטים ולדות חיים, כדוגמת הרבה מינים הנפוצים באירופה, וכן המין הגדול Vipera russelli ההודי.
ב־ 1938 תיאר שוויצר את הרבייה על ידי הטלת ביצים אצל מין של צפע אירופי הקרוי על שמו: ה־ Vipera lebetina Schweizeri, אך עובדה זו לא זכתה לתשומת לב רבה על ידי החוקרים אחרים, שכן עוד בשנת 1957 כתבו שמידט ואינגר שכל מיני ה־ Vipera הם ויויפארים(מולידי חיים), וכן גם חוקרים ישראלים תיארו אותו כך.
הטלת ביצים בעלי קליפה גילדנית על ידי הצפע הארצישראלי נתגלתה כבר ב־ 1930 על יד יהודה מרגולין, וכן בשנת 1949 על ידי מנחם זהרוני. בשני המקרים אלו נמצאו ביצים בטבע אשר התבקעו תוך זמן קצר ולכן חשבו כי צפע זה כאובאוויופארי ovovivipare . החל משנת 1954 הטילו צפעים אחדים ביצים, במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, ולא היה עד עצם היום הזה שום מקרים של המלטה ולדות חיים וכל הביצים שהוטלו בערך באותה דרגה אמבריונאלית. רוב ההטלות הם בחודש אוגוסט. מספר הביצים בהטלה תלוי בגודל הנקבה ונע בין 7 ל־ 20 ואף יותר מזה. התפתחות הביצים נמשכת כ- 6 שבועות בטמפרטורה של 30 מעלות צלזיוס. לביצים אורך של 40 עד 47 מ״מ, נע בין 22 ל־ 28 מ״מ ומשקלם הממוצה כ- 10 גרם.
בתחילת חייהם, הם ניזונים בעיקר מלטאות, שממיות וגורי עכברים. אם כי חלק מסרבים לבלוע עכברים(בשבי) בחודשים הראשונים לחייהם. הצעירים גדלים מהר במידה והמזון נמצא בשפע והם מסוגלים להגיע לאורך של מטר אחד בשנה הראשונה לחייהם. כשהם נולדים בשבי, על פי רוב צריך להכילם רק עם שממיות.
הם נולדים כשבלוטות הארס שלהם מלאות והארס עצמו פעיל, אך רוב החוקרים סבורים שאינם מסוגלים לגרום לסכנת חיים, היות וכמות הארס שהם מסוגלים להחדיר קטנה. הם מהווים סכנה רק לאחר החצי השנה הראשונה לחייהם.