משפחה ארסית

הקיץ הגיע ולאיריס ושמואל בראונשטיין, לוכדי נחשים מקרית חיים, אין רגע מנוחה. בראיון ל'ערי המפרץ' מספרת איריס איך מאחות חדר ניתוח הפכה ללוכדת נחשים מקצועית. כיצד מבחינים בין צפע לנחש לא ארסי. איך לקוח מבוהל התיז על צפע נוזל להדלקת מנגלים ושרף את כל הבית. ולמה העוזרת בית שלהם דפקה במקל של מטאטא נשל של עכביש ענק

ויברציות של פחד

"הייתי אחות מן השורה ונהניתי מזה אוד", משחזרת איריס את תחילת הקריירה החדשה שלה, "לא חלמתי לעשות הסבה ובוודאי לא חשבתי שאלכוד נחשים. כשעברנו לגור ביחד היה לשמואל קשה מאוד להכניס את הנחשים הביתה, כי פחדתי פחד מוות ולא הסכמתי".

שמואל: "אחרי תקופה קצרה של שכנועים היא הסכימה שאכניס שניים שלושה כלובים קטנים. יום אחד רציתי לנקות את אחד הכלובים ובאופן טבעי לקחתי נחש ושמתי לה ביד. היא נכנסה להיסטריה והתחילה לבכות, ואני לא קלטתי בכלל. חשבתי שהגוף שלה רועד מרוב צחוק".

איריס: "מזל שאחי היה אצלנו, כי הוא ראה שאני בפאניקה. התחלתי לקבל ויברציות בגוף ולא הצלחתי להפסיק לבכות מרוב פחד. אחי התחיל לצעוק: 'שמוליק, קח ממנה את הנחש, תראה איך היא בוכה'. זה היה נורא".

לאט לאט התחילה איריס להתעניין בעולם הזוחלים. "לשמואל", היא מספרת, "זו כבר הייתה דרך חיים. בשבילי זה היה חדש ומרתק. פחדתי, אבל גם הסתקרנתי. אני אדם שאוהב הפתעות ושונא חיי שגרה. התחלתי להסתובב עם שמואל, שלכד נחשים באופן מקצועי במשך 25 שנה. יצאתי איתו לכל קריאה, והוא לימד אותי הכול, ממש מההתחלה: איך מזהים סוגי נחשים, איך הם נראים, איך הם בנויים, מי מהם ארסי וכמובן, איך לוכדים אותם. הוקסמתי מהם".

יודעת איך נחש חושב

לאחר שיעקב סלע, שהיה חבר טוב שלהם, נרצח, הבינה איריס את הפוטנציאל הגלום בלכידת נחשים מקצועית. "הוא היה חבר של שמואל המון שנים. הוא היה מדהים בתחום, שלט על רוב הצפון. כשהוא נרצח, נפער חור ענק בתחום לכידת נחשים המקצועית בצפון הארץ. כל עוד הוא היה בחיים, אף אחד לא הצליח להיכנס לשוק".

לאחר הרצח, החלו בני הזוג להתפרסם. איריס: "שמוליק היה מוכר במוקד העירוני, במשטרה ובמכבי האש. אנשים שהיו מתקשרים לשם ומתלוננים על נחש, הופנו אליו. יום אחד אמרתי לו, רגע אחד, יש לנו הזדמנות פז. בוא נלך על זה. בוא נשתלט על התחום. זה ביזנס שלא צריך להשקיע בו כסף. הרי את הידע יש לנו. זו הייתה ההזדמנות שלנו להתחיל לעשות כסף. באותה תקופה הכרתי נחשים כבר שנה שלמה. הייתי מנקה את הכלובים בלי לפחד בכלל".

מה לאישה רכה ונשית ולנחשים? אין לך מה לעשות בחיים? 

"תראי, שמוליק הוא טיפוס. הוא מיוחד. לא כל בחורה מהשורה הייתה מתאהבת בו. נדבקתי ממנו בחיידק הנחשים, כי גם אני אישה לא רגילה ואוהבת דברים מיוחדים. אחרי שהבנו שהידע שלנו יכול לעזור וראינו שיש המון פניות ללכידת נחשים, פתחנו את העסק. המשכתי לעבוד כאחות, ואחרי העבודה יצאתי ללכוד נחשים. בשלב מסוים הייתי חייבת לפרוש, כי היו המון קריאות. התחלתי לרוץ מקריאה אחת לשנייה.

"לא מזמן הייתי לבד לגמרי, כי שמוליק לא היה בסביבה. הזמינו אותי ללכוד צפע שהיה על עץ באזור. לא היה לי אפילו לוכדן (מוט ארוך ללכידת נחשים – ק"ג). שעה וחצי אני מנסה ללכוד את הצפע, והוא זוחל מעץ לעץ. אנשים לא האמינו שאצליח ללכוד אותו. לפעמים זה מאוד מעייף. סוג של אתגר".

עכשיו זה שיא העונה?

"יש נו המון עבודה בחודש האחרון. לפני שבוע הוזעקתי לנשר, אחרי ששכנים בבית משותף זיהו נחש צפע. הגעתי לשם, ראיתי את הצפע ופתאום הוא נעלם מתחת למזגן שהיה מחוץ לבית. אחד השכנים צרח לפתע: 'הוא נפל'. אמרתי לו: 'תשמע צפע זה נחש כבד. הוא לא יכול ליפול בלי שנשמע את זה. עקרתי בידיים שלי צמחייה ברוחב מטר וחצי. הבחור שהזמין אותי לא האמין שאצליח ללכוד את הנחש. הוא אמר: 'איריס, חבל לך על הזמן'. אני כבר יודעת איך נחש חושב. מצאתי אותו בתוך השיח. אחרי שלכדתי אותו, הבחור הזמין אותנו לארוחת צהריים.

"לפני שבוע התקשרה אישה מדניה וביקשה שנגיע דחוף, כי יש לה צפע בבית. יצאנו מיד לדרך. שהיינו כבר בנווה שאנן, היא התקשרה לבטל והודיע שהכול בסדר והצפע נעלם. זה נשמע לי מאוד מוזר. התברר שהבן שלה, בוגר הקומנדו הימי, אמר לה שהוא יכול לתפוס את הנחש לבד ושתבטל את הלוכדים. הוא לקח מיכל מלא של 'קיי 300' נגד ג'וקים, ריסס את הצפע וזרק עליו גפרור. הצפע נשרף רק בזנב, נעלם ואחר כך חזר. אותו בחור לא הבין שהוא מסכן את חייו, כי אם המכל לא היה מלא לגמרי והיה מקום בתוכו אפילו למעט אויר, האש הייתה נתפסת בבקבוק וזו ממש סכנת חיים. כשהאמא התקשרה שוב, אחרי חצי שעה, הגענו למקום ואז היא סיפרה לנו מה קרה. לכדנו את הצפע והסברנו לה שמה שהבן שלה עשה זה דבר מסוכן, שלא עושים. הבן התבייש ולא יצא מהחדר. אנשים חושבים שהם יכולים לתפוס נחש לבד. אנחנו חוזרים ומדגישים: אי אפשר לתפוס נחש לבד, כי זו סכנת נפשות. נחשים זה לא משחק ילדים. חייבים ללכוד אותם אנשים שמוסמכים לכך".

השניים מספרים, כי לפני זמן קצר הגיעו ללכוד נחש בקרית מוצקין. שמואל: "גם שם היה חכמולוג אחד, שחשב שהוא יכול לבד. הצפע עמד לו ליד הדלת, והוא שפך עליו נוזל להדלקת פחמים וזרק גפרור. הצפע המבוהל, במקום לברוח החוצה, נכנס הביתה כשהוא בוער כולו והתחיל להתפתל מכאבים על השטיחים, הספה והווילונות. הוא שרף לאדון הזה חצי מהסלון עד שהגענו.

"יש מקרים מצחיקים מאוד, כמו קריאה ללכידת עטלף. הייתה דירה במוצקין, שנכנס אליה עטלף. אנשים הרי מאוד פוחדים מעטלפים, כי יש מיתוס כזה שהוא נלכד בשערות. לכדנו את העטלף, והדיירים נרגעו. יש גם פעמים שמזמינים אותנו ללכוד יונים. אנחנו מסבירים לאנשים בטלפון שבשביל זה הם לא צריכים אותנו, אבל הם מתעקשים. פעם הזמינו אותנו ללכוד ציפור דרור קטנה. זה היה משעשע".

אין זמן לריב

בדירת הקרקע של בני הזוג שורצים מאות נחשים וזוחלים: שרקן, איגואנה ססגונית, העונה לשם איגי, עכבישה שחורה ארסית, מסוג טרנטולה, שהיא חיית המחמד של איריס, לטאות וכלב קטן, העונה לשם קינג. בסלון הבית המטופח נחים בשלווה 30 צפעים בתוך כלוב שקוף. לידם מסודרים כלובים נוספים ובהם נחשי פיתון שחורים, נחשי מטבעות, וכלובים קטנים ויפים, בהם מתפתלים עשרות נחשים קטנים בשחור ובאפור.

העוזרת שלכם לא פוחדת לנקות את הבית?

"בהתחלה היא נורא פחדה, אבל היא כבר התרגלה. יום אחד העכבישה שלנו השילה נשל, שנראה בדיוק כמוה, רק שזה דבר דומם. הנשל היה על הרצפה, והיא לקחה מטאטא והתחילה להרביץ לו. היא לא הבינה שמדובר בנשל".

שמואל: "היא התקשרה אלי לפלאפון בהיסטריה ואמרה לי שהיא הרגה עכשיו עכביש ענק. הגעתי הביתה מיד, כי פחדתי שהיא הרגה לנו את העכביש. ראיתי על הרצפה את הנשל, ואת העוזרת עומדת לידו עם מטאטא ביד וחיוך של ניצחון. רק אז נרגעתי".

איריס, איך מגיבים לעובדה שאת אישה?

"זו טראומה לאנשים ובמיוחד לגברים. כשאני מגיעה לבד, הם אומרים לי 'וואו, אישה. כל הכבוד. מה, אישה באה ללכוד נחש?' בהתחלה מפקפקים ביכולות שלי, לא מתייחסים אלי יפה וחושבים שאני לא אצליח. יש מקומות שמראש לא מזמינים אותי אליהם בגלל שאני אישה. אני לא מבינה את הראש המעוות הזה. אנשים חושבים שחתיכת הבשר המיותרת הזו שיש לגברים, היא שגורמת להם להצליח בלכידה. את לא מאמינה אילו אנשים מגעילים יש. צועקים לי: 'בואי תתפסי לי ת'נחש', 'תכירי את הנחש שלי מקרוב', 'בואי תראי מה הנחש שלי מסוגל לעשות לך'. יום אחד, בצומת וולקן, יצאתי מהרכב עם הלוכדן ביד והלכתי לאוטו של מישהו שצעק לי: 'בואי, אני אדחוף לך את הנחש שלי. בואי תראי איך. אחר כך את תדברי בשפה של הנחשים'. יצאתי אליו עם המקל ורציתי להרביץ לו. יש גברים שהם ממש גועל נפש בקטע הזה".

הבראונשטיינים מספרים, כי היו מקרים שבהם לאחר שביצעו את העבודה, סירבו לשלם להם. שמואל: "לא מזמן היה מישהו מקרית ים, שדיברנו איתו מראש על המחיר והוא הסכים. הגענו לשם, לכדנו את הנחש ואז הבנאדם גירש אותנו ואמר שהוא לא משלם. הוא קילל אותנו ואמר שאנחנו גנבים ולמה אנחנו מבקשים 370 שקל פלוס מע"מ. זו הייתה ממש חוצפה. אם לא היינו מקצועיים, היינו משחררים לו את הנחש בחזרה לחצר, רק מהכעס. יש מקומות שאתה מגיע אליהם וצריך רק להרים את הנחש מהרצפה, ואנשים מכבדים ומשלמים. יש פעמים שבהן אתה עובד שלוש שעות פיזית, בחום הגדול של הקיץ, ולא מכבדים אותך. אומרים לך: 'זה הרבה כסף'".

איך לוכדים נחש?

איריס: "לכל אחד יש את השיטה שלו. שמואל תופס אותם מהזנב ומכניס לשק. אני דורכת להם עם הנעל על הראש, כדי שלא יתפסו עלי, ואז מרימה אותם. אני גם משמשת פסיכולוגית של האנשים. יכולה לשבת עם אנשים שעות לאחר הלכידה, גם בשתיים בלילה, עד שהם נרגעים".

איך אנשים מגיבים כשהם רואים נחש בבית?

"כולם היסטריים לגמרי, ולא משנה אם מדובר בעקרת בית, קצין משטרה, אישה זקנה או פרופסור. היה מקרה בקרת אתא שמישהי התקשרה אלי ואמרה: 'הוכשתי מנחש'. אמרתי לה שתזמין מונית ותיסע לבית חולים כמה שיותר מהר. היא אמרה: 'לא, אני מגיעה אלייך'. היא באה לכאן, בנסיעה, עם כל היד שחורה מההכשה. לקחתי אותה לבית החולים ובדרך אמרתי לה שהיא פעלה בדרך מאוד לא אחראית בכך שנהגה כל הדרך אלי, כי היא יכלה לאבד את ההכרה ולמות בדרך".

אתם הוכשתם?

איריס שותקת. שמואל: "אף פעם לא נענה לך על זה". איריס: "זה עושה לנו מזל רע. תכתבי שאנחנו לא רוצים לדבר על זה".

זה משפיע על חיי הזוגיות?

"זה עושה לנו רק טוב. אנחנו כל הזמן ביחד, מכירים המון אנשים, צוחקים ורואים נחשים בכל מיני מקומות מוזרים. אנחנו מגיעים לשופט בית משפוט העליון באמצע הלילה, כי נכנס לו נחש לסלון, לחדר ניתוח בבית חולים, למפעל ביטחוני, לבתי משפט ואפילו למרדי ליווי. יש המון רגעים מצחיקים, ואנחנו מסתלבטים בינינו כל היום. זאת העבודה הכי מעניינת בעולם, וזה מאוד מחבר בינינו. אנחנו לא רבים למרות שאנחנו כל הזמן ביחד. בקיץ, למשל, במשך חצי שנה, אנחנו לא רבים, כי אין לנו זמן. אנחנו מקבלים קריאות כל היום והלילה ופשוט אין זמן להתעסק עם זה".

אין רגעים שאתם נגעלים?

"כן, אבל לא מהנחשים. לא מזמן הגענו ללכידה בצור שלום ולא האמנו למה שראינו. כל הבניין היה מלא בשקיות זבל, חלקן ישנות וחלקן חדשות, רטובות עדיין מהאשפה. זה היה מאוד מזעזע. מאוד שקיות מסריחות בכל מקום. שאלנו מה זה, והשכנים הסבירו שיש בקומה השלישית אישה זקנה שאין לה כוח לרדת למטה עם הזבל, אז היא זורקת אותו מהחלון. אנשים לא מבינים שנחשים זקוקים לשלושה דברים בלבד: מים, מזון וסביבת מחייה. המזון שלהם זה עכברים, שנמצאים בזבל ובצמחייה. סביבת המחייה שלהם היא כל מקום שיש בו עשבים וצמחייה סבוכה, או סתם גרוטאות וזבל. הם זקוקים לסביבת המחייה הזו כדי להסתתר. מספיק שנבטל לנחש רק אחד משלושת הדברים שהוא זקוק לו כדי שהוא יעזוב את המקום ויחפש את המשולש ההכרחי במקום אחר. אנחנו מוכרחים ללמוד לנקות אחרינו ולא להשאיר זבל בכל מקום, כי זה מושך אלינו את הנחשים.

"יש מקרים שממש מכעיסים אותנו. ראיתי בתים שהם הצמחייה המטפסת מגיעה עד לחלון חדר הילדים. בחדר שוכב תינוק חסר ישע, וההורים לא תופשים שכל מה שהנחש צריך זה רק לטפס על הצמחייה ולהכיש את הילד. באחד הבתים ההורים לא ניקו את כלוב הארנבות, שהיה ממוקם בחדר השינה של הילד. הארנבות השתינו, ולנחשים השתן הוא ממש מעדן. בבוקר הילד התעורר, הכניס את היד לכלוב כדי לטפל בארנבות, וצפע ענק הכיש אותו ביד. זה מאוד מתסכל אותנו שאנשים אל שומרים על ניקיון".

יש גם כישלונות בעסק הזה?

איריס נאנחת ומודה שרק לפני שבוע היה מקרה שקשה לה מאוד להתאושש ממנו. "אישה זקנה הזמינה אותי ללכידה, וכשהגעתי ראיתי את הצפע במטבח. התכופפתי להרים אותו, והוא ברח אל תוך חור שהיה בקיר. הזקנה נלחצה, ואני השתגעתי. כל כך כעסתי על עצמי על שלא הנחתי על הצפע את הרגל כדי שלא יוכל לברוח, ובמקום זה התכופפתי ונתתי לו זמן להימלט. האישה הייתה מפוחדת, ובנוסף נאלצתי לסתום את החור שבקיר עם מלט. זה עדיין לא הרגיע אותי, כי אין לי מושג באילו עוד מקומות בבית יש לה חורים, ואני פוחדת שהנחש ייצא ממקום אחר בבית. היה לי מאוד לא נעים ממנה ונשארתי איתה שעות כדי להרגיע אותה. עד עכשיו יש לי נקיפות מצפון. בסופו של דבר, במקצוע כזה האחריות היא כולה שלך, ואנשים תולים בך את תקוותם ומצפים שתציל אותם. למזלנו, כמעט שלא קורה שאנחנו לא מצליחים".

לא לשים קרח, לא למצוץ

הבראונשטיינים מספרים, כי בארץ קיימים תשעה סוגי נחשים ארסיים, אולם רק אחד מהם, נחש הצפע, חי באזור הצפון. בחרמון חי צפע החרמון, ובנגב שבעה נחשים ארסיים נוספים: עכן קטן, עכן גדול, עכן מקרין, אפעה מגוון,שרף עין גדי, פתן שחור ושפיפון.

את הצפע החי באזור זה ניתן לזהות על פי הציור המזוגזג על גבו, בצבע צהוב. צבעו של הנחש נע בין צבע אדמה כהה ועד צבע חול. ראשו בולט, בצורת משולש, ועליו קשקשים. אישוניו מאורכים בצורה חתולית. במקרה של הכשת צפע יש להתפנות מידי לבית החולים. "ההתדרדרות עלולה להיות מהירה ביותר, ולכן אסור לנהוג לבד לבית החולים", מסבירה איריס, "אין צורך להביא עימכם את הנחש ואין לשים קרח על המקום, מאחר שהדבר גורם לנמק. אין לעשות חוסם עורקים, אין למצוץ את מקום ההכשה, לחתוך אותו או לקשור אותו בכל דרך שהיא. יש לשתות מים בלבד בשום אופן לא משקאות חמים, ויש לנסות להירגע עד לקבלת הטיפול הרפואי". בעונת הקיץ שעברה לכדו הבראונשטיינים באזורנו יותר מ 1000 נחשים וזוחלים, בהם צפעים רבים. עלות לכידה: 1000-200 שקל, תלוי במקרה.